עיירה בנפת רובנה (ROVNO) אוקראינה. מ-1920 ועד מלחמת העולם השנייה (1939-1945) הייתה בשטח פולין ואחרי המלחמה עד 1991 חלק מברית המועצות.
האשט שוכנת על גדת הנהר הורין (HORIN) סמוך לכביש רובנה – ז'יטומיר – קייב. יהודים באו למקום כנראה במחצית השנייה של המאה ה-16 והיו מסופחים בענייני דת והלכה לקהילת אוסטראה (OSTROG). הם עזבו את המקום בפרעות ת"ח ות"ט (1668, מרד הקוזקים בהנהגת בוגדן חמיילניצקי), ואחריהן שבו ושיקמו את יישובם. מס הגולגולת בסך 140 זהובים שהוטל עליהם בשנת 1700, מעיד שכמה יהודים ישבו אז במקום.
בשנות ה-60 למאה ה-19 הייתה העיירה כולה בנויה בעץ. ב-32 בתים ישבו אז כ-300 יהודים. בית הכנסת היחיד היה גם הוא של עץ, והעיירה סבלה משריפות תכופות. באותה עת היה מספר התושבים הנוצרים במקום 428.
ב-1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה האשט בתוך אזורי הלחימה ויהודים רבים פונו ממנה. הם חזרו לפני מהפכת אוקטובר (1917) ובכדי שלא להיפגע במלחמת האזרחים, הקימו ועד ציבורי לתשלום כופר נפש וארגון של צעירים יהודים להגנה עצמית.
יהודים נפגעו בפרעות בימי שלטונו של פטלורה (SEMION PETLURA, מדינאי אוקראיני, 1879-1926) ובכפרים הסמוכים להאשט נרצחו אז כמה יהודים, אך דווקא החיילים הפולנים, שכבשו את האזור ב-1920, התעללו ביהודי העיירה.
שלושה בתי כנסת היו בהאשט, העתיק ביותר היה בית הכנסת הגדול, שנבנה במאה ה-17; בבית המדרש הגדול קיימו אסיפות, הרצאות ואירועים ציבוריים אחרים. בית הכנסת השלישי היה למעשה בית תפילה קטן.
עשרות משפחות יהודיות שגרו בכפרים סביב האשט היו קשורות לעיירה בשירותי דת וקהילה.
בשנים 1900-1904 כיהן כרב העיירה ר' יוסף למדן, ציוני ומשכיל, ואחריו כיהן רבי צבי יהודה לייב רבינוביץ שנספה עם קהילתו בשואה.
עוד משנת 1495 הייתה לעיירה זכות לירידים שנתיים; היהודים הראשונים שם התפרנסו כסוחרים זעירים וכבעלי מלאכה והשתתפו גם בירידים השבועיים בהאשט ובישובי הסביבה.
בין שתי מלחמות העולם השתכן צבא פולני רב באזור והיה מקור פרנסה עיקרי לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים. ואכן מצבה הכלכלי של הקהילה השתפר באותה תקופה.
בן הקהילה, הנדבן אברהם מאזר מארצות הברית, הקים בשנת 1925 קופת גמילות חסדים. בשנת 1928 הקים ארגון בעלי מלאכה יהודים את "בנק בעלי המלאכה" שיהיה למעשה, גם הוא, קופת גמילות חסדים. ארגון בעלי המלאכה היהודים שהוקם ב-1927 פעל, בנוסף, לעזרה הדדית, גם להשגת תעודות אומן ממלכתיות לחבריו והכניס מנציגיו למוסדות הציבור.
בהאשט היו גם כמה סוחרים יהודים גדולים וכן בעלי טחנות קמח יהודים.
כבר בראשית המאה ה-20 החלה התעוררות ציונית בהאשט. בשנת 1904 נוסדה בעיירה ספרייה עברית ציבורית, בהשפעת הרב למדן, הציוני ובתמיכת "חברת מפיצי ההשכלה". הספרייה הייתה מרכז לפעילות ציונית – לאומית. מלחמת העולם הראשונה קטעה פעילות זאת והיא התחדשה רק לאחריה.
בשנת 1917 נוסד גן ילדים עברי וב-1929 צורף בית הספר העברי לרשת "תרבות", ב-1935 למדו בו כ-120 תלמידים, ובשעות הערב נתקיימו שיעורי עברית למבוגרים.
בתקופת השלטון הפולני נוסדו בהאשט, לאחר "צעירי ציון", "הציונים הכללים", "פועלי ציון", ציונים סוציאליסטים" (צ"ס), "המזרחי" ו"התנועה הציונית הרויזיוניסטית". מבין תנועות הנוער הציוניות הוקם ב-1920 סניף של "החלוץ", ב- 1923 – של "השומר הצעיר" ובשנת 1930 "גורדוניה" ו"ביתר".
תקופת השואה
כשפרצה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, רוכזו פליטים יהודיים רבים בהאשט, שהייתה קרובה לגבול הסובייטי. פליטים אלה היו בדרכם לעומק ברית המועצות. בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שלטה ברית המועצות בחלקה מזרחי של פולין, וכעת נמצאה האשט בתוך הרפובליקה הסובייטית האוקראינית.
בשנת 1940 הקימו השלטונות הסובייטים בית – חולים בהאשט, אשר שירת את כלל האוכלוסייה.
ב-29 ביוני 1941, שבוע לאחר שהגרמנים תקפו את ברית המועצות, הפגיז חיל האוויר הגרמני את העיירה. בתים רבים נהרסו, ו-165 יהודים נהרגו.
ב-4 יולי 1941 כבשו הגרמנים את האשט והחליטו מיד לאסוף את היהודים לצורך עבודות כפייה. עשרה מבין ארבעים היהודים שעסקו בתיקון הגשר שמעל הנהר נורו בידי חיילים גרמנים. היהודים אולצו לחיות בתוך הגטו ברובע אחד של העיירה קרוב לבתי הכנסת. נכפה עליהם ללבוש תגים מזהים, ויודנראט (מועצה קהילתית יהודית) בן שבעה חברים מונה ע"י הגרמנים. צעירי הגטו ניסו לארגן מרד ובריחה המונית, אך נכשלו.
שנה לאחר מכן פתחו הגרמנים בהשמדה המונית שיטתית של יהודי האשט. במהלכן של שלוש אקציות אספו שוטרים אוקראינים, תחת פיקוחם של חיילים גרמנים, קבוצות של יהודים והרגו אותם קרוב לעיירה. ב-20 במאי 1942 נרצחו 400 יהודים. ב-25 בספטמבר 1942 נרצחו 350 יהודים ובנובמבר 1942 נרצחו 123 יהודים. בעיירה נותרו עשרים יהודים בעלי מקצועות שהיו שימושיים למאמץ המלחמה הגרמני, והם הוחזקו במחנה עבודה. כשהגרמנים החליטו שאין בהם עוד תועלת, נרצחו גם הם בידי המשטרה האוקראינית המקומית ב-17 ביולי 1943.
במהלך האקציות האלה הצליחו מספר יהודים לברוח ולמצוא מחסה אצל כמה משפחות פולניות ואוקראיניות. במהלך האקציה השלישית הצליחו 17 יהודים להימלט.
האשט שוחררה ב-18 בינואר 1944. עשרים ושניים יהודים שהתחבאו עד סוף המלחמה שבו לעיירה. כ-40 יהודים מבין אלה שברחו לברית המועצות ב-1941 שבו גם הם להאשט. בשל העוינות מצד האוקראינים והרצון לחיות בקרב היהודים הם הוחזרו לפולין בחסות תוכנית השיבה למולדת (השבת פולנים למולדתם לאחר שגבולה המזרחי עם ברית המועצות הוזז מערבה), והיגרו למדינות המערב.
בשנת 1942 נערכה חלופת מכתבים בין פליטי האשט ברוסיה הסובייטית לביו חברי הקהילה בארץ ישראל. בשנה זו נוסד ארגון יוצאי האשט. בשנה זו נוסד איגוד יוצאי האשט, המשתף פעולה עם ארגון אחות ("עמותת האשט") שנוסד בארצות הברית בשנת 1918. בעזרת הארגון האמריקאי נשמר זכרם של יהודי האשט בשני כרכים האחד בעברית והשני ביידיש.
עצמות הקורבנות היהודים הוצאו מתוך קבר אחי בכפר סמונוב והובאו לישראל בשנת 1957 ע"י אחד הניצולים, יצחק גולוד. העצמות נקברו בבית הקברות בקריית שאול. איגוד יוצאי האשט יחד עם החברה האחות בארה"ב הקימו אנדרטה במקום. בכל שנה נערכים שם טקסי אזכרה לזכר הקורבנות הקדושים מקהילת האשט.