ROZYSZCZE
רוזישץ' הייתה עיירה מיוחדת במינה ואחת העיירות החשובות והמפותחות בווהלין.
לפי ההשערה וחישובים, נוסדה העיירה בסוף המאה ה 18. מפקד האוכלוסין משנת 1847 מעיד כי חיו בה 702 יהודים, וכעבור 50 שנה, בשנת 1897, עלה מספרם של היהודים בעיירה ליותר מ-4300 נפש.
היהודים היוו בראשית המאה ה 20 כ 80% מהאוכלוסיה הכללית של רוזישץ'. מלבד היהודים חיו בעיירה אוקראינים ופולנים ובסביבתה נמצאו ישובים גרמנים שהיו מוכרים את תוצרתם החקלאית ליהודי העיירה.
העיירה היתה מפורסמת ביצוא תבואות בכמויות גדולות. כמו כן היו בעיירה טחנות קמח גדולות וקטנות ובתי חרושת לאריגים, מצמר מקומי ומחוטים אחרים, שלתוצרתם היה ביקוש גדול באוקראינה. הענפים האלה היו לרוב בידי היהודים שהעסיקו עובדים יהודים רבים. כמו כן התפרסמה העיירה בגידול ובשיווק בקר ועופות ומוצריהם.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, העיירה נהרסה ונשרפה כמעט כליל. רבים מהיהודים עזבו והיא הפכה לתל חרבות. במשך המלחמה ולאחריה באה תקופה של חילופי שלטונות: גרמנים ואוסטרים, אוקראינים, פולנים, רוסים. כשנקבע בשנת 1920 שלטון הפולנים, התחילו יהודים לחזור לעיירתם, בנו את הריסותיה, הקימו את קהילתה מחדש והיא שבה לתחיה. במשך שנים מספר גדל הישוב היהודי והגיע לכ 5000 נפש והיא המשיכה להתפתח.
ברוזישץ', החיים הציבוריים היהודיים היו מפותחים מאד. היו בה עסקנים, גבאים ונדיבי לב שתמכו במוסדות החסד והצדקה שהתקיימו בכל השנים. רב היה בה גם מספר נושאי רעיון התחיה, בעיקר בחוגי הנוער המקומי. התנועה הציונית התרחבה בעיירה, ועמה נמנו טובי העסקנים והמשכילים המקומיים. אפילו שומרי מצוות וחסידים תמכו בתנועה הציונית, כפתרון לשאלה היהודית. בקיצור, רוזישץ' היתה עיירה יהודית שוקקת חיים שחיו בה בצוותא סוחרים ובעלי מלאכה, עניים ועשירים, עמי הארץ ותלמידי חכמים, ליצנים ואוהבי חיים, בתי תפילה ובתי ספר, וכו'.
חשוב לציין שנושא גמילות חסדים היה מפותח מאד בין יהודי העיירה. הוקם ועד מיוחד שעסק בנושא והוקמה קרן מיוחדת למימון הצורך בסעד ובגמילות חסדים למשפחות נזקקות. מעולם לא נשארה משפחה יהודית שתרעב לפת לחם, עד פרוץ מלחמת העולם השניה.
חינוך הילדים עמד בראש דאגותיהם של ההורים היהודים. כמעט ולא היו אנאלפאבתים בקרב יהודי העיירה, אם כי אחוז האנשים שלא ידעו קרוא וכתוב היה גבוה בקרב הגויים שחיו באזור.
בעיירה היו "חדרים" רבים ללימוד תורה. הייתה ישיבה מודרנית אשר שולבו בה לימודים כלליים כגון חשבון, גיאוגרפיה וכדומה. בשנות ה 30 המוקדמות הוקם בית ספר "תרבות", על טהרת השפה העברית. היה בה בית-ספר כללי פולני וכן בית-ספר מיוחד לבנות יהודיות "בית-יעקב". לא היו ברוזישץ' מוסדות ללימודים גבוהים יותר. אלה שרצו ללמוד ולהתקדם יצאו לערים הגדולות שבסביבה.
בשנות השלושים עבר על החינוך המסורתי משבר קשה. בתי הספר האידיים (פולקשולה) ובמיוחד בית ספר "תרבות" משכו את רוב הנוער אליהם.
בתנועות הנוער למדו על ארץ ישראל ועל החיים בה, למדו שירים עבריים וקיבלו חינוך חלוצי קפדני כהכנה לחיים בארץ. כאמור, רוב בני הנוער והחלק הארי של המבוגרים השתייכו לתנועות הציוניות.
רבים מבני הנוער נשלחו להכשרה בקיבוצים בפולין וכבר בשנות ה 20 החלה העליה לארץ-ישראל.
יחד עם כל האמור לעיל האנטישמיות לא פסחה גם על יהודי עיירה זו. רבים מתושבי רוזישץ', חיפשו דרכים ואמצעים כיצד להגר לעולם טוב יותר או להגיע לארץ ישראל.
כל זאת, עד למלחמת העולם השניה.
בספטמבר 1939 התקיפה גרמניה הנאצית את פולין. בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שנחתם בין גרמניה לברית-המועצות, סיפחו הסובייטים את שטח מזרח פולין. הצבא האדום נכנס לווהלין, וגם לרוזישץ'. האוכלוסיה היהודית השתלבה במשטר החדש, אך כל המוסדות היהודיים והציוניים נסגרו.
ב 22 ביוני 1941 פרצה מלחמת גרמניה ברית-המועצות. הגרמנים כבשו את האיזור תוך זמן קצר ומיד עם כניסתם החלו הפגיעות ביהודים. עוזריהם הנאמנים היו האוקראינים הלאומניים. גזרות שונות פורסמו מידי יום ביומו. היהודים נצטוו למסור לגרמנים כל דבר בעל ערך שהיה ברשותם. הצעירים נקראו להתייצב לעבודה, אולם במקום זאת הם עונו ונרצחו, ואיש מהם לא נראה יותר בין החיים. כך זה נעשה מידי פעם עד שבעיירה נותרו רק נשים, ילדים וזקנים, חלשים ומורעבים, שחיו בפחד מוות מידי יום ביומו.
כעבור מספר חודשים כונסו היהודים לגטו. בגטו שרר רעב נוראי ומחלות, והצפיפות בבתים הייתה ללא נשוא. ללא כל סיבה יהודים הוכו ונרצחו.
ובי' באלול התש"ב (23.08.1942) נערכה פעולת חיסול הגטו. 3700 היהודים (שנשארו מתוך 6000 שחיו בעיירה לפני הכיבוש הגרמני) כונסו לאתר שבו נחפר בור גדול, נרצחו באש שנפתחה עליהם ע"י הנאצים ועוזריהם האוקראנים ימ"ש.
מעטים הצליחו להימלט מהטבח ולשרוד. ברוזישץ' לא נשאר כל זכר לישוב היהודי.
רוב שארית הפליטה עלו לארץ ובנו כאן את חייהם מחדש.
כיום אין זכר למהות יהודית במקום. האוקראינים קבלו את השליטה בארץ מידי הרוסים ושולטים כמובן גם בעיירה. למיטב ידיעתנו, נותרו בעיירה שלש נשים יהודיות שנישאו לנוצרים ולא שמרו על קשר עם כל קהילה יהודית.
לעומת זאת, יוצאי העיירה שעלו לישראל לפני המלחמה, ושרידי הניצולים ששרדו את השואה ועלו לארץ אחרי המלחמה, הקימו את " אירגון יוצאי קהילת רוזישץ' והסביבה בישראל". בכספי תורמים נדיבים מארה"ב נרכש אולם גדול ברחוב המאספים 3 בתל אביב, שהפך ל"בית רוזישץ'". בבית זה הונצח זכרם של נרצחי העיירה ב"ספר רוזישץ'" ובלוחיות זכרון עם שמות הניספים.
קיר זכרון זה הועתק בשלמותו למערת הזיכרון ב"יד-ושם" בירושלים במהלך שנת 2005.
ב-8 למאי 2006 נחנך קיר זה בטקס מרגש בנוכחות רבים מבני הקהילה יוצאי דור ראשון ודורת ההמשך של יוצאי עיירתנו.
אולם " בית רוזישץ'" נתרם לבעלות ושימוש ארגון יד ושם.
כמו כן הוקמה מצבת זיכרון בבית העלמין בחולון, תחתיה נטמן שק אדמה שהובא מאתר גיא ההריגה בפאתי רוזישץ'.
במסגרת פעילות האירגון נקשר קשר ישיר עם שלטונות העיירה, ובהסכמתם בוצע פרויקט ראשוני של שיקום בית הקברות היהודי במקום. השיקום כלל איסוף מצבות ששימשו כאבני שפה במדרכות העיירה והעמדתם בשטח בית העלמין. מסביב לשטח בית הקברות הוקמה גדר יציבה וחזקה, עם שער ברזל מסוגנן ונעול.
במקביל, הוקמה מצבת זיכרון באתר ההריגה, שבכניסה לעיירה, מעל קבר האחים הענק. גם מצבה זו מוקפת בגדר ומטופחת בצמחיה.
שני האתרים הללו, שהוקמו בכוחות משותפים של חברי האירגון ותומכים מארה"ב , נחנכו בטקסים מרגשים בנוכחות חברים מהאירגון וגם וגם נציגים רשמיים של הנהלת העיירה, כולל ראש המועצה המקומית.
כיום רשומים באירגון כ 150 חברים יוצאי רוזישץ', כולל דורות ההמשך.
בני הדור הרשאשון ששרדו את השואה או עלו לארץ לפני מלחמת העולם השניה, הקימו משפחות ומנציחים את זכר יקיריהם בטקסי אזכרה ועצרות זיכרון בכל שנה ושנה.
האירגון מנוהל כיום על ידי צוות משולב של בני הדור הראשון ועל ידי דור ההמשך.
אתר האינטרנט של קהילת רוז'ישץ'
מתוך: "רוזישץ' עיירתי", פרקים באידיש מתורגמים לעברית ע"י אסתר וינשלבוים
ילקוט ווהלין ב' תש"ה עמ' 21
ילקוט ווהלין יח' – יט' אב תשכ"ד עמ' 6
