בתעודה משנת 1570 נאמר, שכבר אז ישבו במקום אנשים בני הדתות הקתולית, הפרבוסלבית והיהודית. בשנת 1589 קיבל הנסיך בעל המקום זכויות עיר מגדבורגיות עבור קולקי. במאה ה 18 עברה העיירה לרשות משפחת רדזיוויל, שבנתה לידה ארמון.
כאמור, יהודים במספר לא ידוע ישבו בקולקי כבר באמצע המאה ה 16. יש להניח שעם הפיכת הכפר לעיר, התארגנה במקום קהילה יהודית. ערב גזירות ת"ח ות"ט היה בה ישוב יהודי גדול, שכן נאמר שהיישוב נפגע קשות בהתקפת חיל הקוזאקים, וכפי שמעיד מקור אחד: "שחטו פה מספר כה גדול של היהודים שעד היום קיים זכר הסכר שהוקם מגוויותיהם". כתוצאה מחורבן זה נותרו בקולקי רק 6 בתים של יהודים. אבל היישוב היהודי התאושש מהר. בשנת 1672 התלוננו שני סוחרים מקייב על כך, שהיהודי פסח, פקידו של בעל המקום, יחד עם המשרתים והחיילים הדרגונים, גזלו מהם את הסחורות שהובילו עמם ואף החזיקו אותם במאסר כמעט שנתיים.
בהתוועדות מחוז ווהלין, שנערכה בהורוכוב בינואר 1700, הוטלו על קהל קולקי 450 זהובים מס גולגולת, סכום המעיד על כך שהיה זה יישוב בינוני בגודלו.
במאה ה 19 גדל מספר יהודי קולקי. הם התפרנסו מקנייה וייצוא של פטריות, גרגרי יער מיובשים ואגוזים. חלק מהם עסקו במסחר זעיר וחלק במלאכה. במקום היו 2 טחנות קמח, מנסרה ו 99 חנויות. בקולקי היו אז ארבעה בתי כנסת של סיעות חסידים שונות, טריסק, סטפן ועוד. משנות ה 90 של המאה ה 19 כיהנו ברבנות ר' יהושע גלזר ור' יעקב הימלפרב. קולקי נתפרסמה בכל ווהלין במנגניה (כליזמרים), בייחוד נודעו לתהילה שמם של ר' פסי שניצר (קולקר) וחיים אפשטיין הקלרניטן.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1915, נערך ליד הנהר סטיר ובקרבת קולקי קרב בין הצבא הרוסי ובין הצבא הגרמני. קולקי נפגעה, נשרפה כליל ויהודיה התפזרו.
בראשית תקופת שלטון פולין חזרו לקולקי רק כשליש מיהודיה ומספר כלל האוכלוסיה ירד לחצי והם מנו כ 3000 איש. ליישוב היה מעמד מועצה כפרית. יהודי קולקי עסקו בסחר עצים, פרוות, תוצרת חקלאית, וגם במסחר זעיר ובמלאכה.
הפעילות הכלכלית הזאת נתמכה בידי בנק עממי ובקופת גמ"ח.
עד שנת 1927 היה בקולקי בית ספר עברי "תרבות" שבו למדו חלק מהילדים, וחלקם האחר בבית ספר ממלכתי פולני, את לימודי הקודש בעברית למדו בתלמוד תורה.
בקולקי היו 4 ספריות. שתיים של "תרבות" (למבוגרים וילדים), אחת ע"ש י.ל. פרץ, של חוגי "הבונד" ופועלי ציון, ואחת של ארגון הספורט "חשמונאי".
הספרייה ע"ש י.ל. פרץ סבלה מהתנכלויות חוגי החרדים בעיירה. ליד הספריות פעלו חוגי דרמה לחובבים, שהיו פעילים מאד ואף הציגו בעיירות הסביבה. לידן התקיימו ערבים ספרותיים, הרצאות ועוד. בשנת 1925 הוקם בקולקי קיבוץ הכשרה של "החלוץ". במקום פעלו גם ועד עזרה ליתומים והקדש לזקנים, ובנק לעזרה וגמילות חסדים.
בין המבוגרים היו פעילים בעיקר הרוויזיוניסטים ואנשי "המזרחי", ואילו בין הנוער פעלו "החלוץ" ובית"ר.
הגרמנים נכנסו לקולקי ב 3 ביולי 1941 ומיד הוקמו יודנראט ומשטרה יהודית בת 5 אנשים. כעבור זמן מה אסרה המשטרה האוקראינית על פי רשימה מוכנה מראש כ 50 גברים. ביניהם נכבדי העיירה. אנשים אלה הוצאו מן העיירה, כביכול לעבודה, אך מאוחר יותר נודע שכולם נרצחו. באוקטובר 1941 נצטוו היהודים להתרכז תוך חצי שעה במעין גטו לא מגודר. אליהם צורפו יהודים מכפרי הסביבה. מספרם הגיע ל-2,500 נפשות בערך והם התגוררו בצפיפות גדולה – 5-6 משפחות בדירה, 8-10 נפשות בחדר. על יהודי הגטו הוטלה עבודת כפיה ביערות הסביבה, בתיקון הגשר על הנהר סטיר ובעבודות שירותים.
בתחילת הקיץ של שנת 1942 נצטוו יושב ראש היודנראט ושניים מחבריו להתייצב לפני נציג השלטון הגרמני וקיבלו הוראה, שהייתה כרוכה כנראה בפיקוח נפש. הם סירבו למלא אחריה, ואז הוכו, הובלו אל מחוץ לעיירה ונרצחו.
בספטמבר 1942 הוקף הגטו. רבים ניסו להתחבא או לברוח. רובם הגדול התגלו או נורו תוך כדי בריחה. הגרמנים השאירו 40 עובדים והנותרים הובלו לבורות שהוכנו מחוץ לעיירה ונרצחו. על המצבה שהקימו שלטונות ברה"מ מצויין כי נרצחו 4,500 יהודים.
האנשים שהושארו בחיים הוחזרו לגטו ואליהם הצטרפו יהודים שברחו או הסתתרו.
באותה עת התארגנה קבוצה של 15 צעירים, הצטיידה באקדח וברובה קצוץ קנה ויצאה בחשאי ליערות הסביבה. באוקטובר 1942 שוב הוקף הגטו שוטרים גרמניים ואוקראינים, ופרט למעטים שברחו הובלו כל היהודים לבור ונרצחו.
הקבוצה שברחה אל היער המשיכה לפעול ואנשיה השיגו לעצמם כלי נשק. לשם כך תקפו חברי הקבוצה בין השאר, את המפקד האוקראיני של משטרת אוסובה (מושבה חקלאית יהודית), את ביתו של היערן ועוד, עד שכל חבריה היו מצוידים בנשק.
בינואר 1943 החליטו אנשי הקבוצה שאין טעם לפעול לבד ושעליהם להצטרף ליחידה פרטיזנית גדולה יותר. למטרה זו יצאה משלחת של 8 לוחמים צפון מזרחה, לכיוון פולסיה. בדרך נפגשו עם קבוצת לוחמי זופייבקה ויחד אתם הגיעו לאוגדת קובפאק. ברשות מפקדי האוגדה יצאו האנשים חזרה כדי להביא את חבריהם, אך משהגיעו לאזור נודע להם שכל חבריהם נפלו במצוד. הם חזרו לאוגדת קובפאק, לחמו במסגרת האוגדה והשתתפו במסע הקרבי להרי הקרפטים. בעת המסע הזה נתמנה אחד מראשי הקבוצה, זוסיה חייצ'וק, למפקד כיתה במחלקת ניצולי סקלט.
קולקי שוחררה בידי הצבא האדום ב 3 בפברואר 1944.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'.
ילקוט ווהלין ב', תמוז תש"ה עמ' 26
ילקוט ווהלין ג' תש"ו עמ' 27-28