מנייביץ'

Manievich, Manevycy, Manivichi

עיירה בנפת קובל

מנייביץ' התפתחה מכפר. בשנת 1906 נקבעה תחנת רכבת שנשאה את אותו השם, בקו מסילת הברזל סארני-קובל, במרחק 9 ק"מ ממנייביץ'.
היישוב התפתח מהר וערב מלחמת העולם הראשונה ישבו בו כ 30 משפחות יהודיות.
רוב היהודים עסקו במוצרי יער. בימי הקיץ אירחו קייטנים. אחרים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. בקיץ 1915, כשהתקרבה החזית, עזבו רוב היהודים את המקום וחזרו רק בשנת 1917.
בשנת 1921 ישבו במנייביץ' 462 יהודים בתוך אוכלוסיה של 813 נפש כלומר הם היו 57% מאוכלוסיית הישוב .

לימים נבנה במנייביץ' בית הארחה לחולי שחפת.
עד שנת 1932 פעל במקום בית ספר עברי "תרבות". הוא נפתח מחדש בשנת 1937 ולידו פעל גן ילדים עברי. בספטמבר 1939, לאחר הסיפוח הסובייטי, הפך המוסד להיות בית ספר שלשון ההוראה שלו יידיש.
במנייביץ' פעלו ספרייה ובה 1,500 כרכים, מועדון, חוג ספורט וקבוצת כדורגל "חשמונאי". ניצחונה של הקבוצה ביולי 1937 על קבוצה פולנית גרמה פוגרום זוטא. כתוצאה מכך הועמדו שני יהודים למשפט ובעקבות עדות שקר של שוטר פולני למאסר על תנאי.

במנייביץ' היו שלושה בתי כנסת: של חסידי ברזנה, סטולין-קרלין, וסטפאן. רבה של העיר היה ר' יוסף גורדון, הוא נספה בשואה יחד עם בני עדתו.

שתי תנועות הנוער העיקריות היו "בית"ר" ו"השומר הצעיר". בשנות השלושים התקיימה במקום במשך זמן מה הכשרה של "בית"ר".

ערב מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, היו במנייביץ' קרוב ל 1,000 יהודים. בתקופת השלטון הסובייטי גדל מספרם ל 1,900 עקב בואם של פליטים יהודיים מטירספול שבעבר המערבי של הנהר בוג, שגורשו בידי הגרמנים.

ב 28 ביוני 1941 התפנו ממניייביץ' פקידי השלטון ויחידות הצבא הסובייטים. אוקראינים מכפרי הסביבה, בחסותה ובעידודה של המשטרה האוקראינית שהתארגנה במקום, ערכו פוגרום ובמשך שלושה ימים התעללו ביהודי העיירה ושדדו את רכושם. למקום הגיע נציג הממשל הגרמני, הלאנדווירט, והטיל על היהודים גזירות שונות, כגון : עוצר לילה ארוך, חובה לענוד סרט שרוול ועליו מגן דוד, חובה לצאת לעבודות כפייה. הגרמנים גם הטילו על היהודים להקים יודנראט. בראשו הועמד עורך הדין פרוכט.

בג' באלול תש"א (26 באוגוסט 1941) נעצרו 375 גברים, רובם מנכבדי העיירה. הם הובלו אל מחוץ לעיירה ושם נרצחו. המשטרה האוקראינית המשיכה ברצח של משפחות ויחידים והרבתה במעשי שוד וסחיטה של יהודי המקום. מידי פעם הטיל הלאנדווירט הגרמני תשלומי כופר כבדים.
ב 2 בספטמבר 1942 נצטוו יהודי מנייביץ' להתרכז בגטו ואליו הובאו גם יהודים מכפרי הסביבה. בשבת, כ"ג באלול תש"ב (5 בספטמבר 1942) הוצאו בערך 1,500 יהודים לבורות ונרצחו שם.

ערב יום החיסול ברחו כ 200 יהודים ליערות, אלה היו ברובם צעירים שהתארגנו מקודם בקבוצות והצטיידו במעט נשק. שתיים מקבוצות הצעירים האלה הצטרפו לגדודו של האוקראיני מיקולה קוניישצ'וק ("קרוק"). הקבוצה הראשונה הייתה בפיקודו של דוד בליישטין, והשנייה – בפיקודו של דב לורבר ("מלינקה"). בסך הכל היו בשתיהן כ 100 נפשות.
בדצמבר 1942 הגיע לכאן שליח תנועת הפרטיזנים הסובייטית, הקולונל אנטון ברינסקי ("דיאדיא פטיה") , והוא שארגן מחדש את היחידה. את הבלתי כשירים ללחימה ריכז במחנה אזרחי, ואילו הלוחמים היהודיים רוכזו במחלקה שבפיקודו של דב לורבר. לסגנו מינה את יוסף בליישטין. למפקדי כיתות מונו זאב וורבה ויצחק קופפרברג. המחנה האזרחי של יהודי מנייביץ' השתלב אחר כך במשך שנת 1942, במערך הלוגיסטי הפרטיזני ויחד עם לוחמיו של קרוק צורפו לאוגדת הפרטיזנים הרובנאית שבפיקודו של גנרל ואסיל בגמה.

מנייביץ שוחררה ב – 2 בפברואר 1944.
מכל יהודי העיירה והכפרים הסמוכים הורודוק, לישניובקה וקרסין ניצלו 189 נפשות.

עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'.

מצבת הנצחה בבית העלמין בחולון

ילקוט ווהלין א' תש"ה עמ' 27