OSTROG
אוסטראה היא עיר בדרום ווהלין, על הנהר הורין. היא נזכרת לראשונה בכרוניקה של נסטור בשנת 1100. באמצע המאה ה 14 הוקפה העיר חומה ואוסטראה הייתה למבצר חשוב. בשנת 1383 העניק המלך ולאדיסלב יגיילו, בתוקף תפקידו כנסיך הגדול של ליטא, את אוסטראה וסביבתה לנסיך פיודור בן דניאל, שביקש לפתח את העיר והזמין לכאן מתיישבים וסוחרים יווניים, ארמנים ויהודים.
יש לשער כי מסוף המאה ה 14 התחילו יהודים להתיישב באוסטראה. עדויות ברורות לקיום יישוב יהודי במקום יש מן המחצית הראשונה של המאה ה 15. אלו הן מצבות עתיקות משנת 1445 ואזכור יהודים באוסטראה במסמכי האוצר הפולני משנת 1447. במחצית הראשונה של המאה ה 16 מתרבות הידיעות על יהודי אוסטראה.
בשנת 1563 שילמו יהודי אוסטראה מס גולגולת בסך 600 שוק גרושים ליטאים. היה זה הסכום הגבוה ביותר ששילם ציבור יהודי מיישוב כלשהו בווהלין והוא היווה בערך שליש מכל מס הגולגולת שהוטל על יהודי גליל ווהלין. לפי ההערכה התגוררו אפוא באותה שנה באוסטראה בערך 1,000 יהודים, כלומר בערך שליש מכלל יהודי מחוז ווהלין.
אוסטראה הייתה אז אחת מארבע הקהילות הראשיות בווהלין ונמנתה עם מייסדי ועד הגליל והפעילה ביותר בוועד שהוקם. עד גזירות ת"ח ות"ט (1650-1648) הייתה אוסטראה לדברי מאיר משרברשין "העיר הגדולה של חכמים וסופרים ותורה וגדולה". אוסטראה הפכה להיות מרכז רוחני לווהלין ולפולין כולה. נתקיימה בה ישיבה מפורסמת וישבו בה רבנים ידועי שם.
גזירות ת"ח ות"ט פגעו קשות ביהודי אוסטראה, באוגוסט 1648 הותקפה העיר בידי הקוזאקים, היהודים האמידים יותר ברחו מערבה ל"מדינת פולין", כלומר אל מעבר לנהר בוג. נתן נטע מהנובר, שהיה בין הפליטים שעברו את אוסטראה מספר, שהקוזאקים בעזרתם של העירוניים הנוצרים, רצחו בערך 600 יהודים. בפברואר 1649 חזרו חלק מיהודי אוסטראה לעירם לשקם את חייהם, אך עד מהרה הותקפה אוסטראה שוב בידי הקוזאקים. בערך 300 יהודים נרצחו, בתי העץ של היהודים הועלו באש, בתי הלבנים פורקו ובתי הכנסת היו לאורוות.
חורבן קהילת אוסטראה היה גדול ועברו שנים עד שהתאוששה.
בשנת 1678 החל שיקומה של העיר.
תחום ההשפעה של קהילת אוסטראה מבחינה טריטוריאלית היה הגדול ביותר בכל פלך ווהלין והוא השתרע מן הנהר הורין במערב עד הדנייפר במזרח וכלל גם את החלק הצפוני של פלך קייב. לפי רשימת חלוקת מס הגולגולת ב 1700, שנתקבלה בהתוועדות בהורוכוב, היו כפופות לאוסטראה 23 קהילות., אחדות מהן גדולות. אוסטראה הייתה עיר מפורסמת ברבניה ובישיבה שלה גם לאחר גזירות ת"ח ות"ט.
במאה ה 19, בתקופת השלטון הרוסי, גדלה האוכלוסיה היהודית באוסטראה פי שלושה ויותר. רוב היהודים עסקו במסחר, בעיקר בענף העצים, התוצרת החקלאית והסחר בבהמות. בענפי המלאכה היה הענף החשוב ביותר ייצור עגלות וכרכרות, התוצרת נשלח למרחקים. במחצית השנייה של המאה ה 19 החזיקו היהודים במספר מפעלים: 2 מנסרות, כמה בתי חרושת לעיבוד עורות, בית חרושת לנרות ומפעל לייצור רהיטים. בסוף המאה ה 19 נוסדו שני בנקים יהודיים – " קופת מלווה וחיסכון" ו"בנק לקרדיט הדדי". הבנקים האלה המשיכו להתקיים עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. מסילת הברזל רובנו-קייב, שנסללה בסוף המאה ה19, עברה במרחק 14 ק"מ מאוסטראה ועובדה זו פגעה בסיכוייה להתפתח מבחינה כלכלית.
מדי פעם פגעו ביהודי אוסטראה מגיפות ושריפות, הקשה מכולן הייתה השריפה הגדולה שפרצה בשנת 1889, במהלכה נשרף רכוש רב ובין היתר נשרפו גם פנקסי הקהילה הישנים.
למרות שיהודי אוסטראה היוו 75% מכלל אוכלוסיית העיר, הם לא יוצגו בשלטון המקומי ובפקידות.
בשלהי המאה ה-19 נוסד באוסטראה "תלמוד תורה" לבני עניים שהפך להיות במרוצת הזמן בית ספר דתי "תחכמוני". המורים בו היו בעלי מקצוע ובתוכנית הלמודים נכללו גם לימודי חול ושפות. הממשלה הרוסית קיימה באוסטראה בית ספר לנערם יהודיים, שמוריו ומנהלו היו יהודים. זה היה מוסד בעל רמה גבוהה ורבים מבוגריו המשיכו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה.באוסטראה היה גם בית ספר פרטי לבנות. בשנת 1910 נוסדה במקום ישיבה קטנה, שהתקיימה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. במקומה באה "ישיבת המהרש"א" א" שפעלה עד ספטמבר 1939.
בראשית המאה ה-20 נפתחו כמה ספריות קטנות. בשנת 1905 אוחדו הספריות האלה לספרייה ציבורית אחת שנכללו בה ספרים ביידיש וברוסית.
בראשית המאה ה-20 התחילו לפעול באוסטראה תנועות פוליטיות. הראשונה הייתה אגודת "חובבי ציון". כמוכן פעלו באוסטראה שתי אגודות ציוניות, שהתאחדו. בשתיהן יחד היו למעלה מ-100 חברים. לאחר מכן החלו לפעול תנועות נוספות: "ציונים סוציאליסטים" (ס"ס), וה"בונד הצעיר".
חודשים אחדים לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה,החלו להגיע לאוסטראה פליטים יהודיים, בייחוד מגאליציה. במקום נוסד סניף של "הוועד היהודי לסיוע" (ייקופו), וזה גייס אמצעים כספיים, תמך בפליטים ובמשפחות המגוייסים.
לאחר מהפיכת פברואר 1917 החלה התעוררות גדולה בציבור היהודי. המפלגות יצאו מן המחתרת ונפתחו סניפים של ה"בונד", "אחדות", "צעירי ציון", "פועלי ציון" ועוד. הוקם ועד ציוני עירוני לשם תיאום הפעילות של התנועות הציוניות במקום. לראשונה נתקיימו בחירות ונבחרה הקהילה הדמוקרטית ואליה נכנסו נציגים של מפלגות וקבוצות מקצועיות. למפלגות הציוניות היה רוב והן יכלו להעביר החלטה ששפת ההוראה בבתי הספר היהודיים תהיה בעברית.
לאחר 22 ביוני 1941 הצליחו כ-1,000 מיהודי אוסטראה לצאת מזרחה, חלק מהם במסגרת גיוס לצבא האדום וחלק התפנו יחד עם אנשי הממשל הנסוגים או בכוחות עצמם. ב-28 ביוני כבשו הגרמנים את חלק העיר שבגדה המערבית של הנהר הורין, ואילו הצבא הסובייטי התבצר בחלק שבגדה המזרחית וניהל עם הגרמנים קרב עיקש, כדי לעכב את התקדמותם לעבר קייב. בקרב זה שנמשך עד ל-2 ביולי, נהרסו חלקים מן העיר ובערך 500 יהודים נהרגו בהפגזות ובהפצצות. ב-3 ביולי 1941 השתלטו הגרמנים על כל אוסטראה. על היהודים הוטל עוצר לילה ארוך יותר (משש בערב) מאשר על האוכלוסייה הלא יהודית (מתשע בערב).
מלבד זאת נצטוו היהודים לשאת סרט שרוול ועליו מגן-דוד.
בי"א באב תש"א (4 באוגוסט 1941) נצטוו היהודים להתרכז במקום אחד ומשנתאספו הם הוקפו באנשי אס.אס. המושל הצבאי של אוסטראה התערב וטען, שהעיר הרוסה והוא זקוק לכוחות עבודה כדי לנקותה ולשקמה . אנשי האס אס. בחרו בערך 2,000 זקנים, נשים וחולים, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם.
למחרת הטבח החרימו הגרמנים את כל דברי הערך של היהודים ומלבד זאת הטילו עליהם לשלם כופר בסכום של 100,000 רובלים. כעבור קצת פחות מחודש, בט' באלול תש"א ( 1 בספטמבר 1941) רוכזו הגברים במנסרה. מתוכם הוציאו הגרמנים 2,500 איש, הובילו אותם ליער ניקיטין ושם רצחו אותם בתעלות שהוכנו מראש. רובם של היהודים שנשארו באוסטראה היו נשים וילדים.
כמה ימים לאחר שכבשו הגרמנים את אוסטראה הם מינו יודנראט, אך רוב חבריו נרצחו בשתי אקציות. חברי היודנראט שמונו לאחר מכן, וכן חמשת השוטרים היהודיים, זכו להערכה חיובית מפי הניצולים.
יהודי אוסטראה הועסקו בעבודות כפייה במנסרה, בכריתת עצים ביערות, בעבודות טעינה ופריקה בטחנת אוז'נין ובמתן שירותים שונים. במקום שרר רעב ואנשים סבלו מתת תזונה. יהודים אחדים הוצאו להורג על הברחת מזון.
צעירים התארגנו בקבוצות במטרה לברוח ליערות ולהילחם שם, אך משנכשלו הניסיונות לרכוש נשק התפוררו הקבוצות.
יהודי אוסטראה שנותרו בחיים רוכזו בגטו שהוקם בחלק ההרוס של העיר. ביוני 1942 נסגר הגטו. הצטופפו בו בערך 3,000 נפש. הצפיפות הגיעה בממוצע ל 10 איש בחדר. בספטמבר 1942 הצטרף היודנראט של אוסטראה למאמצי היודנראט של זדולבונוב ומיזוץ' לבטל את גזירת החיסול. בראש הפעולה עמד המהנדס שמחה שלייפשטיין, יושב-ראש היודנראט של זדולבונוב, ומקורבו של הגרמני חסיד אומות העולם הרמן גרבה. בעצתו של גרבה אספו היהודים זהב ודברי ערך כדי לשחד את הגביטסקומיסר שיבטל את רצח היהודים בשלושת היישובים שהוזכרו. החיסול אמנם נדחה לאוקטובר , אך לא בוטל. בינתיים נאסר שלייפשטיין ונרצח.
בד' בחשוון תש"ג (15 באוקטובר 1943) רוכזו 3,000 יהודי אוסטראה, הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו. בערך 800 איש נמלטו מן הטבח אך רובם נלכדו והם הומתו מאוחר יותר.
כ 30 יהודים שחיו ביער ליד הכפר חורוב הוקפו בידי כנופיה של אנשי או.פ.א. ושישה מהם נהרגו. השאר הצטרפו ליחידות פרטיזניות שונות (של אודוחה ועוד).
אוסטראה שוחררה בידי הצבא האדום ב 5 בפברואר 1944.
כארבעים יהודים שניצלו במחבואים ובשורות הפרטיזנים שבו לעיר.
קבוצה מפליטי אוסטראה הגיעה בנדודיה לעיר לנינאבאד בטז'יקיסטאן, שם חיו בצוותא כמשפחה אחת. אחרים נדדו לבוכרה בדרום אוזבקיסטן, ביניהם נחום שוחט שניהל במקום בי"ס יהודי. כ 30 מיהודי אוסטראה נמלטו מהגטו אל היערות והצטרפו לפרטיזנים ביניהם, אהרון ולדמן, יוסף גליצקי, דוד מלר, פייבל אינטרגויז, בטי ושרה אייזנשטיין, ואויצר.
חלק גדול מניצולי אוסטראה הגיעו בתום המלחמה (1945) לפולין ומשם לאחר שהות קצרה לארץ ישראל. אחרים נסעו להתאחד עם בני משפחה בארה"ב, קנדה, ודרום אמריקה. קבוצה קטנה נותרה בפולין ובבריה"מ. יהודי אוסטראה שנותרו בפולין הועסקו במשרות מרכזיות בממשלה הפולנית. חיים שפטל היה יועץ שר, מוטל גורן שימש כשופט צבאי ראשי, עזריאל לייפל ניהל את האוניברסיטה הממלכתית בוורשה וד"ר גולדנברג היה מנהל בית-חולים.
ניצולי אוסטראה לחמו בשורות הצבא האדום . פייסי פינקלשטיין ומנדל טרייברמן נפלו בשורות הצבא האדום. יוסף מלצר השתתף בקרבות הדיפת הצבא הגרמני מסטלינגרד.
יוסף גליצקי, אהרון ולדמן, ויואל רובינשטיין, היו עדים לאסון נורא שפקד את יהדות אוסטראה . יוסף לחם בשורות הפרטיזנים הרוסים בגדוד של "אודוכה", אחר כך השתתף בשורות הצבא האדום והגיע לשחרור ברלין, יואל רובינשטיין הועסק במטהו של גנרל ז'קוב כמתורגמן. לאחר המלחמה העיד יואל במשפטו של אוטו קוהלר שהיה אחראי על גזל הרכוש היהודי באוסטראה . כמו כן העיד לטובת הגרמני גרבה.
ב-10 באוקטובר 1944 עם היוודע שואת אירופה , נוסד בישראל "ארגון יוצאי אוסטראה" ששם לו למטרה להגיש עזרה לפליטי אוסטראה העולים לארץ ישראל, לגבות עדויות מפי הניצולים על הנספים ועל הבודדים שניצלו, להנציח את קדושי קהילת אוסטראה ולפרסם את חומר העדויות לזיכרון לדורות. הוחלט לקיים מידי שנה יום אזכרה מסורתי שנקבע ליום ד' באלול. הארגון דאג להנציח את העיר ע"י קביעת לוח זיכרון במרתף השואה בירושלים, להקים מצבה לנספים בבית הקברות בחולון במקום נטמנה שקית עם עפר מקברות האחים באוסטראה, ניצולי אוסטראה השתתפו בבניית בית ווהלין הוא "היכל יהדות ווהלין" בגבעתיים, בו נרכש חדר ע"ש קהילת אוסטראה, הוצאו לאור שני ספרי יזכור בישראל וספר יזכור נוסף בארגנטינה . בקיץ 1995 יזם הארגון יציאת קבוצה מניצולי אוסטראה וצאצאיה (מישראל, ארה"ב וקנדה) לאוסטראה להקמת מצבה על קברי האחים ביער "העיר החדשה", שבו בוצעו שתי האקציות. בשנת 1998 הוקמה מצבה נוספת בניטישין על קבר הנערים שנרצחו באקציה השניה.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה' ומחקרה של פנינה גיבורי לבית קורצקי
ילקוט ווהלין א' ניסן תש"ה עמ' 4-6
ילקוט ווהלין ב' תש"ה עמ' 9
ילקוט ווהלין ג' תשרי תש"ו עמ' 6
ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 10
ילקוט ווהלין ה' ניסן תש"ו עמ' 11
ילקוט ווהלין ו' אב תש"ו עמ' 8
ילקוט ווהלין ט' אב תש"ח עמ' 29