פוצ'יוב

בראשית המאה ה 16 קידשה הכנסייה הפרבוסלבית את המקום בגלל הימצאותו, כביכול, של העתק כף רגלה של מרים הקדושה. על ההר נבנה מנזר (Poechayevska Lavra ). שהפך במהרה למקום עלייה לרגל שנהרו אליו ממרחקים. פוצ'יוב הייתה אז רכושם של אצילים שונים. משנת 1740 עברה לבעלות משפחת רדזיוויל ואלה החלו לפתח את היישוב.
בשנת 1778 העניק המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי לעיירה זכויות מגדבורגיות.

בשל קדושת המקום לנוצרים לא ניתן ליהודים להתיישב בפוצ'יוב. רק לאחר שנת 1763, בעת שהחל להתפתח המקום בפוצ'יוב החדשה, התיישבו היהודים הראשונים. במחצית השנייה של המאה ה 19 היוו היהודים כ-47% מכלל תושבי העיירה. היה להם בית כנסת ובית מדרש והם עסקו בייצור נרות בשביל עולי הרגל הרבים, במסחר זעיר, במלאכה ובהברחה לגליציה האוסטרית, שגבולה היה קרוב. עיקר הפרנסה בא מהמוני העולים לרגל ומן הירידים. בזמנים אלה נהגו יהודי פוצ'יוב להשכיר חדרים בבתיהם, וגם את מבני המשק (אורוות רפתות וכו'), ללינה לעולי הרגל. הם גם סיפקו להם מזון, סחורות שונות, אביזרי פולחן דתיים ושירותים.

המנזר היה גם מקור צרות ליהודי המקום. הוא משך אליו משומדים יהודים מיישובים אחרים. ראשי פוצ'יוב הקימו "חברא קדישא" מיוחדת, במימון משפחות המשומדים, שפעלה להחזרתם ליהדות והברחתם לגליציה האוסטרית.

בשנת 1906 התחילו שני הנזירים מהמנזר אליאדור וויטאלי, בהסתה אנטישמית פרועה. בדרשותיהם הם הטיפו נגד היהודים, הוציאו כתב עת אנטישמי והקימו במקום סניף של "איגוד העם הרוסי" ("המאה השחורה", שארגנה את הפוגרום בדרום רוסיה).

בשנת 1907 העלילו על יהודי פוצ'יוב שהם השליכו אבנים על תהלוכה דתית ושהיהודים מתכננים לפוצץ את המנזר. רק במאמצים רבים עלה בידי ראשי הציבור היהודי בפוצ'יוב למנוע פרעות. בשנת 1911 היו בפוצ'יוב 42 חנויות (מתוך 45) של יהודים. רובן בענף המזון והטכסטיל. בבעלותם היו גם כמה מפעלים קטנים, טחנת קמח, שתי מטוויות צמר ועוד.

באוגוסט 1915 נכבשה פוצ'יוב בידי הצבא האוסטרי וזה החרים מצרכי מזון וגייס את הגברים לעבודות כפייה בבניית ביצורים. כעבור שישה שבועות פונו כל יהודי פוצ'יוב, חלק מהם נשלחו למורביה וחלק לרדזיווילוב הסמוכה. בשובם מצאו את העיירה הרוסה בחלקה. קרוב למחצית מן החוזרים נשארו ללא קורת גג ובמצב כלכלי קשה. מתוך 260 המשפחות היהודיות נזקקו רבים לסיוע.

המשבר הכלכלי בסוף שנות העשרים פגע ביהודי פוצ'יוב קשות ובערך מחציתם התקיימו אז מתמיכה. 108 איש היגרו אל מעבר לים. יוצאי פוצ'יוב בארה"ב תמכו בקרוביהם ישירות וגם במוסדות ציבור וארגונים בעיירה וכך תרמו רבות לקיומם.

בשנת 1928 צורפה פוצ'יוב לקהילת קרמניץ, אך למרות שהופיעה ברשימה נפרדת לא הצליחה לשלוח נציג למועצת והנהלת הקהילה שם.

בראשית שנות העשרים הקים הרב אורצקי תלמוד תורה. כדי לקבל הכרה ממלכתית, למדו בו גם לימודים כלליים. בראשית שנות השלושים נסגר המוסד מחוסר תקציב. במחצית השנייה של שנות העשרים פתח הרב "ישיבה קטנה". בשנת 1919 נעשה ניסיון לפתוח בית ספר מודרני, אך זה נסגר במהרה ורק במחצית השנייה של שנות העשרים הופעל בית ספר עברי "תרבות". בשנת 1922 הוקמה, בעזרת תרומות מארצות הברית, ספריית "תרבות". מסביב לספרייה התרכז הנוער ובין כתליה התקיימו פעולות תרבות שונות. בשנת 1931 יזמו יוצאי פוצ'יוב בארצות הברית כתיבת ספר (פנקס) שתאר את תולדות יהודי העיירה. ריכוז החומר הוטל על יחיאל רודמן. ואמנם נכתבו פרקים אחדים וחלק מהם נתפרסמו בשנות השלושים ב"קרעמעניצער שטימע".

הפעילות המפלגתית ברחוב היהודי לא הייתה אינטנסיבית. בעיקר בלטו תנועות הנוער בית"ר, "החלוץ" ו"השומר הצעיר".
הצבא הגרמני נכנס לפוצ'יוב ב 30 ביוני 1941. במשך חודש יולי בוצעו שתי אקציות. בראשונה הומתו 109 גברים, ובשנייה 10 צעירים שהוחשדו כפעילים סובייטים. אלה האחרונים נרצחו למרות ששולם כופר בכסף רב. הוקם יודנראט בן 12 חברים ומשטרת סדר יהודית בת 30 איש.

הגרמנים החרימו את כל דברי הערך, הפרוות, מכונות התפירה ובעלי החיים. באחד הימים נדרש היודנראט לספק 20 צעירות יהודיות לבית בושת לחיילים גרמנים. הדרישה בוטלה לאחר ששולם סכום כסף גדול.

בינואר 1942 רוכזו יהודי פוצ'יוב בגטו שהוקף בגדר קרשים בגובה שני מטרים ומעליו תיל דוקרני.
היודנראט קיים מטבח לנצרכים, אך זה לא היה יכול למנוע את הרעב . בשעת ניסיונות להבריח מזון לגטו נורו למוות 19 יהודים.

ביום כ"ה באלול תש"ב (7 בספטמבר 1942) נאספו יהודי פוצ'יוב והובלו אל מחוץ לעיירה ושם, ליד בורות שהוכנו מראש, נרצחו כולם. על פי דיווח של מפקד האס"דה והסי"פו ברובנה הומתו באותו יום 794 יהודים. במשך 8 ימים נמשך המצוד אחרי מתחבאים ואלה שנתגלו נורו למוות. 30 איש, שהושארו כדי לאסוף ולמיין את חפצי היהודים, נרצחו עם תום עבודתם. מתוך 11 יהודים שברחו לברודי נשארו כעבור 10 שבועות רק שניים.

פוצ'יוב שוחררה בידי הצבא האדום ב 19 במרס 1944.
לאחר שחרורה שבו אליה כ-40 ניצולים, ביניהם 8 שברחו לברית המועצות.

עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'

ילקוט יא' אלול תש"ט עמ' 24