קרמניץ

עיר נפה בדרום ווהלין

KREMENETS

קרמניץ היא יישוב עתיק יומין, שנבנה על דרכי מסחר בין גאליציה לליטא ובין פולין לקייב.

הידיעות הראשונות על הישוב הן משנת 1064. קרמניץ עברה מיד ליד בין נסיכי רוסייה הקייבית, נשרפה פעמים אחדות ונבנתה מחדש. ידיעה ברורה על המקום (בכרוניקה האופטייבית) מצויה משנת 1226, אז ניסה המלך ההונגרי לכבוש גם את קרמניץ. בשנת 1240 ניסו הטטרים לכבוש את העיר, אך לא הצליחו להבקיע את מבצרה. מראשית המאה ה 14 נמצאה קרמניץ בתחום נסיכות ליטא, וב 9 במאי 1438 העניק לה הנסיך סווידריגילו זכויות מגדבוריות. לאחר האוניה של לובלין, בשנת 1569, עברה קרמניץ לתחום הכתר הפולני, כעיר נפה בווייבודיות של ווהלין.

אם אכן היו יהודים בקרמניץ במחצית השנייה של המאה ה 15, אין ספק שהם גורשו יחד עם יהודי ליטא וכנראה חזרו בשנת 1503. מתאריך זה מתחיל היישוב היהודי להתפתח, ובשנת 1536 מצויים בו יהודים לא מעטים. באותה שנה מסר המלך זיגמונט הראשון את קרמניץ למלכה בונה והעניק לעירונים מחדש את זכויות העיר המגדבורגיות, יחד עם זה הגביל את חירויות היהודים ואסר עליהם להפריע למסחר העירוני.

כאשר הונהגה גביית מס גולגולת מן היהודים, בשנת 1578, שילמו יהודי קרמניץ 100 זהובים, סכום המעיד על כך שמספרם הגיע לכמה מאות (כ-500 נפשות).

מגמת העלייה במספר היהודים נמשכה עד תקופת גזירות ת"ח ות"ט, באמצע המאה ה 17.

ב"לוסטרציה" של שנת 1563 נזכרו שני בתי כנסת, "הקדש" ובית קברות יהודי. היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר ומחכירות של ענפים שונים. בין ענפי המסחר תפס מקום חשוב סחר המעבר במלח, שיהודים נטלו בו חלק נכבד. ענף חשוב אחר שעסקו בו היהודים היה ייבוא שוורים מוולכיה ופיטומם במקום.

רבני קרמניץ ייצגו את ווהלין, שכן בסוף המאה ה 16 הייתה קרמניץ קהילה ראשית בצד אוסטראה, לודמיר ולוצק. פרנסיה ורבניה מוזכרים כמשתתפים בהתוועדות גליל ווהלין, למשל, ר' חיים אשכנזי השתתף בכינוס שנערך בווישנייביץ באביב 1635 ובפולמוס בעניין הרב בלוקאץ', שנגדו יזם ר' יום טוב ליפמן הלר את התקנה האוסרת על קניית הרבנות בכסף. שני חכמים מבני קרמניץ שהתפרסמו מחוצה לה הם ר' יוסף הקדוש בן ר' משה, מחבר הביאור על "ספר מצוות גדול" (סמ"ג) לר' משה מקוצי, ור' אהרון שמואל בר' משה משולם, שחיבר את הספר "נשמת אדם".

באוקטובר 1648 צרו קוזאקים על קרמניץ ולאחר מצור שנמשך חודש וחצי בערך כבשו אותו. כנראה שרבים מיהודי קרמניץ הספיקו לברוח, אך כל הכרוניקאים היהודים מאותה עת מזכירים רצח אכזרי של ילדים יהודיים. לאחר כמה שנים חזרה קהילת קרמניץ והתאוששה וכבר בט' בניסן תט"ו (1695) חתם נציג קרמניץ, ר' יצחק בן עוזר, על פסק דין מטעם ראשי ועד ארבע ארצות בלובלין. אולם , מבחינה מספרית, בהשוואה לקהילות אחרות, היה קיפאון במספרם של יהודי קרמניץ ובשנת 1629 היו בעיירה כ 800 נפש, בשנת 1765 – 649 נפש.

למרות הקיפאון בהתפתחות יהודי קרמניץ הם המשיכו לקיים את ייצוגם בוועדי הגליל ובועד ארבע ארצות ונציגיהם היו פעילים מאד בגופים אלה.

לאחר חלוקת פולין בשנית, בשנת 1793, סופחה קרמניץ לקיסרות הרוסית. עכשיו נמצאה העיר בקרבת הגבול עם אוסטריה. חלק מן העורף הכלכלי נותק, אך הקירבה לגבול יצרה פרנסות חדשות, בעיקר הברחות . העיסוק בענף זה גרם לכך, שמושל ווהלין דרש להרחיק את היהודים מאיזור הגבול, ואמנם כך הוחלט בפטרבורד בשנים 1812, 1816 ו 1821. באפריל 1843 הוחלט להעביר לפלכים הפנימיים את כל היהודים הגרים בתחום 50 וירסטאות (בערך 53 קילומטרים) מן הגבול. הדבר לא יצא לפועל הן בגלל השתדלנות והן בשל חשיבותם של היהודים לכלכלת האיזור. גזרות אלה נשארו בתוקפן עד שבוטלו בשנת 1858. והן נגעו לכל היהודים, להוציא אלה מהם שלא היו רשומים ברשימות הקהל, כאלה היו בקרמניץ בערך 2,000. בשנת 1881 פרסם המושל צו המורה על גירושם של אלה מאיזור הגבול, אך ספק אם הדבר נעשה.
בשנת 1799 נמנו בקרמניץ 24 סוחרים יהודיים (בעלי הון של 500 רובל) לעומת 9 נוצרים ו 2,040 עירוניים יהודים לעומת 1,376 נוצרים. פתיחת הליצאום הפולני בראשית המאה ה 19 גרמה מעט התעוררות בחיי הכלכלה אך באופן כללי היה המצב קשה.

בסוף המאה ה 19 היו בקרמניץ ובסביבתה הקרובה בתי חרושת לייצור סבון, נרות, נייר, יציקת מתכת, לבנים ומפעלים קטנים לאריגה, לעיבוד עורות ולתפירת נעליים.
רובם היו בבעלות יהודים. כמעט כל המסחר הזעיר היה בידי יהודים. מעבודת כפיים התפרנסו 2,994 איש, מהם 1,774 בעלי מלאכה, 647 פועלים שכירים (אצל בעלי המלאכה), 573 שוליות. גם ענפי העגלונות והסבלות היו לחלוטין בידי היהודים. מאותה תקופה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה פעלו בקרמניץ "אגודה לאשראי הדדי" וקופת גמ"ח שנתנה הלוואות קטנות ללא ריבית.

בשנות השלושים של המאה ה 19 הוקם בקרמניץ בית הכנסת הגדול ובשנות הששים של המאה היו בה 8 בתי מדרש נוספים.
בסוף המאה ה 19 התעוררה בקרמניץ תנועת "חיבת ציון". בראשה עמדו צבי פרילוצקי, מי שעתיד להיות עורך הירחון "מאמענט" בווארשה, וד"ר טוביה הינדס . בשנת תרנ"ג (1893) עלה טוביה הינדס לארץ ישראל ואת מקומו תפס ד"ר אריה לייב פינס, אחיו של יחיאל מיכל פינס.

בראשית המאה ה 20 כבר מצויים בקרמניץ ארגונים ציוניים אחרים ופעל גם סניף של ה"בונד".
באותה עת הופיעו בקרמניץ, בצד החדרים ותלמוד תורה לבני עניים, גם "חדרים מתוקנים", שנוסדו ביוזמת מורים עבריים. העירייה החזיקה בית ספר עממי יהודי (ששפת ההוראה בו הייתה רוסית) ובו למדו 150 תלמידים. זמן מה התקיימה בקרמניץ גימנסיה פרטית לנערות, שלמדו בה גם נערות יהודיות לא מעטות. מלבד אלה היו בקרמניץ בית ספר למסחר, שלמדו בו יהודים. אחרים המשיכו את לימודיהם באוניברסיטאות. ליד בית הספר העירוני היהודי הייתה ספרייה בת 1,000 כרכים.

בשנת 1922 נפתחה בקרמניץ גימנסיה עברית, שכללה גם כיתות-מכינות – 4 כיתות יסודיות. הגימנסיה נאבקה בקשיי תקציב ובהתנכלויות של השלטונות הפולנים עד שנאלצה להיסגר בשנת 1928. במקומה נפתח בית ספר עברי "תרבות", שפעל עד ספטמבר 1939. בשנות השיא למדו בו למעלה מ 200 תלמידים. עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה היה בקרמניץ גן ילדים עברי והוא נפתח מחדש אחרי המלחמה ופעל ליד בית הספר עד שנת 1939. כמו כן, המשיך לפעול בתקופה שבין שתי המלחמות, תלמוד-תורה, שלמדו בו בערך 200 תלמידים ולידו הייתה "ישיבה קטנה". בתחילת שנות העשרים נפתח בקרמניץ בית ספר מקצועי של "אורט", שנקרא על שם י"ב לוינזון (הריב"ל). הנערים למדו בו מסגרות, מכונאות, חרטות ורתכות, ואילו הבנות – גזירה ותפירה. ליד בתי הספר הנ"ל אורגנו שיעורי ערב. היו בעיר כמה ספריות ציבוריות – יהודיות ובהן אלפי כרכים. הספרים שבספריות הציוניות היו בעיקר בעברית, ובספריות של האיגודים המקצועיים (ה"בונד") – בעיקר ביידיש.

בקרמניץ פעלו להקת דרמה של חובבים ותזמורת מיתרים ושתיהן הופיעו לעתים בפני הציבור. המלחין יעקב שייפר (1888-1936) והכנר אייזיק שטרן עשו את צעדיהם הראשונים במוסיקה בקרמניץ.

בימים הראשונים של ספטמבר 1939 הופצצה קרמניץ ממטוסים גרמניים ובין 40 הקרבנות היו גם יהודים. עד מהרה נתמלאה העיר באלפי פליטים וזרם זה גבר כאשר הגיעו מווארשה נשיא המדינה וחברי ממשלת פולין והשתכנו בבנייני הליצאום שבעיר. ב 22 בספטמבר נכנס לקרמניץ צבא סובייטי. בזמן הראשון היה ראש עיר יהודי והיו פקידים בכירים יהודיים- כולם היו קומוניסטים מקומיים. אך חיש מהר הם הוחלפו באוקראינים שבאו מן המזרח. המסחר והמלאכה היהודיים עברו תהליך של סובייטיזציה (הלאמה והקמת קואופרטיבים ממשלתיים) המוסדות והמפלגות חוסלו ובית הספר הפך להיות בית ספר סובייטי ששפת ההוראה שלו יידיש.

ב 1 ביולי 1941, זמן מה לאחר שפרצה מלחמת גרמניה ברית המועצות, נכנס לקרמניץ צבא גרמני. למחרת החל שוד של רכוש יהודי. המליציה האוקראינית חטפה מאות יהודים והובילה אותם לבית הסוהר. בדרך הוכו המובלים באכזריות וכשהגיעו לבית הכלא נצטוו תוך מכות רצח לפתוח בורות ובהם נתגלו אסירים אוקראינים, שנרצחו כנראה בידי הנ.ק.וו.ד. הסובייטי הנסוג. הגרמנים האשימו את היהודים ברצח האסירים האלה וכתגמול לכך הרשו למשטרה האוקראינית לרצוח את 800 היהודים שנחטפו.

היה זה פוגרום הדמים הקשה ביותר בווהלין והוא נערך במסגרת "אקציות הנקמה", שדוגמתה נערכה גם בלבוב. הטבח הזה, השוד והביזה הופסקו למחרת היום בפקודת המושל הצבאי המקומי.

בראשית אוגוסט 1941 פורסמה ההוראה שעל היהודים לשאת תו היכר מיוחד בצורת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. זה הוחלף כעבור חודשיים בטלאים צהובים שנענדו על החזה ועל הגב. הוקם יודנראט ונכללו בו עסקני ציבור לשעבר. היודנראט נצטווה לעסוק בהספקת אנשים לעבודות כפייה, לאסוף תשלומי כופר ולעסוק בחלוקת מנות המזון הדלות. מלבד זאת נתנה לו הוראה להכין רשימה של אנשים ממקצועות שונים, שיישלחו לעבודה. אנשים אלה שכללו את מרבית האינטליגנציה היהודית, הוצאו אל מחוץ לעיר ונרצחו.

בסוף חודש אוגוסט 1941 נדרשו יהודי קרמניץ לשלם כופר של 11 ק"ג זהב. באחד הלילות פוצצו הגרמנים את בית הכנסת הגדול ואחר כך הכריחו את היהודים לפרק את ההריסות. כמו כן, שרפו הגרמנים את הספרייה היהודית, הרסו את בית הקברות והשתמשו במצבות לבניין.

ב 1 במרס 1942 הוכנסו יהודי קרמינץ לגטו, שכלל 3 רחובות בצפון-מערב העיר.

ב 9 באוגוסט 1942 בלילה הוקף הגטו שוטרים גרמנים ואוקראינים, בערך 1,500 עובדים, וביניהם גם אנשי היודנראט והשוטרים היהודיים ובני משפחותיהם. כולם הועברו לביאלה קריניצה. למחרת 10 באוגוסט , הוחל בהוצאת יהודי הגטו אל מחוץ לקרמניץ, לתעלות מגן מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושם נרצחו כולם.

בגטו קרמניץ פעלה מחתרת שהצטיידה, בעזרת פולנים, בנשק ובתעודות אריות מזויפות. מטרתה הייתה לפרוץ מן הגטו, לצאת ליערות ולהמשיך משם במאבק. אבל אקציית החיסול ב 10 באוגוסט הפתיעה את חבריה בשלב ההתארגנות ולכן החלו בקרב מאולתר ובשני ימי החיסול פגעו בכמה שוטרים גרמניים ואוקראינים. הם גם הציתו את בתי הגטו ואלה בערו במשך שבוע שלם. יש רמזים על צעירים יהודיים מבני העיירה שפעלו כפרטיזנים בסביבת העיר, אך כנראה שהם לא החזיקו מעמד ונספו.

קרמניץ שוחררה בידי הצבא האדום ב 19 במרס 1944, בערך 20 יהודים ניצלו, בעיקר מבין אלה שמצאו מסתור במחבואים.

עפ"ע פנקס הקהילות כרך ה'.

ספר יזכור

תרגום לעברית של מאמרים ביידיש מתוך ספר יזכור. תרגמה: אסתר ויינשלבוים

באתר ויקיפדיה

מצבת הנצחה בבית העלמין בחולון

ילקוט ווהלין א' ניסן תש"ה עמ' 8

ילקוט ווהלין ב' תש"ה עמ' 13

ילקוט ווהלין ג' תשרי תש"ו עמ' 11